העולם כולו בהישג-יד. כתבות ומידע מקיף על מאות יעדים נוספים במזרח-הרחוק
ללא מוצא אל הים, ללא מערכי שלטון מסודרים וללא השקעות גדולות של הכלכלות המערביות, לאוס היא אחת המדינות המדשדשות של דרום מזרח אסיה. זו הייתה יכולה להיות ארץ נואשת, אלמלא תושביה הבודהיסטים ואחיהם, בני השבטים, מפיחים בה חיים מלאי שמחה.
כשבעה מיליון תושבים חיים בארץ המשתרעת מצפון-מערב לדרום מזרח, על-פני 236,000 קמ"ר. ללאוס גבולות יבשתיים ארוכים במיוחד עם תאילנד ממערב ועם וייטנאם ממזרח. מצפון שוכנת האימפריה הסינית, ומדרום נמצאת קמבודיה. בחלקה הצפון מערבי, לאוס גובלת עם בורמה. את מרבית הגבול עם תאילנד מסמן נהר המקונג, המהווה נתיב תחבורה בעל חשיבות עצומה.
לאוס היא ארץ הררית, בעיקר בחלקה הצפוני. ההר הגבוה ביותר - Phou Bia מתנשא לגובה של 2,817 מטר. אזורים ניכרים משטח המדינה מכוסים ביערות צפופים. האקלים כאן טרופי והוא מושפע מרוחות המונסון עם שתי עונות בולטות: עונת הגשמים ממאי ועד אוקטובר והעונה היבשה מנובמבר עד אפריל. מאי מהווה את החודש החם ביותר בשנה. הדרום גשום באופן משמעותי בהשוואה לצפון.
הנה מספר עובדות הממחישות את היותה של אחת המושבות הצרפתיות לשעבר, ארץ בלתי מפותחת: אין רכבת בלאוס. רק מפלגה אחת מותרת על-פי החוק. תוחלת החיים הינה 56 שנים בלבד. כמעט שליש האוכלוסיה אינה יודעת קרוא וכתוב. עיר בירה המזכירה בשעותיה התוססות את עפולה.
ויאנטיאן - Vientiane היא בירתה של הרפובליקה הדמוקטית העממית של לאוס. העיר קומפקטית ובעלת עניין מועט. ניתן להגיע לכאן יבשתית דרך "גשר הידידות" המחבר את לאוס עם תאילנד, או בטיסה לשדה-התעופה המקומי, המקושר, לבנגקוק, להאנוי, לצ'יאנגמאי, לקונמינג ולמספר מוקדים בתוך המדינה.
בשל אופייה הנינוח של העיר, אחת הדרכים הנעימות לתור אותה היא באמצעות רכיבה על אופניים. את הסיור כדאי להתחיל במוזיאון הלאומי. הסטופה של פה-טאט-לואנג בעבוריה הצפון מזרחיים של ויאנטיאן מהווה את האתר החשוב של בירת לאוס. כמו-כן שני מקדשים נוספים הראויים לציון: סי סאקט וסוק פה לואנג. זה האחרון, מוכר בזכות סאונת העשבים שלו. מחוץ לעיר, בכיוון הדרומי, מצוי פארק בודהה - Xieng Khuan ובו מאות פסלים הינדיים ובודהיסטים.
בויאנטיאן שני מלונות בוטיק, בעלי ניחוח קולוניאלי: Green Park ו-Settha Palace. מטיילים המחפשים מסעדה בסגנון דומה ייהנו בוודאי במסעדת Le Central. את עניין הקניות כדאי לרכז בשוק הבוקר - Talat Sao הייחודי. שמו של השוק מטעה שכן הוא פעיל עד שעות הערב המוקדמות.
המחוז הצפוני ביותר במדינה נקרא פונגסאלי, וכך גם נקראת עיר הבירה של המחוז. זהו אזור מעבר הגובל הן בחבל יונאן אשר בסין והן בצפון וייטנאם ובו חיים אנשי השבטים. פונגסאלי, כמו המחוז הדרומי יותר אודומסאי, מהווים מוקד משיכה נפלא לטרקים. דרומית לישוב אודומסאי מצויה מערת Chom Ong המצדיקה ביקור מיוחד.
על גבול בורמה ותאילנד, במחוזות לואנג נם תה ובוקאו, מתגוררים בני השבטים. זהו הצד הפחות מוכר של "משולש הזהב". אלא שגם כאן גילו כבר את הפוטנציאל הגלום בתיירות האתנית. באזורי נם תה משוטטים עדיין מספר נמרים ביערות העד.
לואנג פרבאנג (בשפת לאו, אין מבטאים את האות ר') היא בלא ספק אתר התיירות החשוב ביותר בלאוס כולה. עד שנת 1975, עת הכריזה המפלגה הקומוניסטית על קץ עידן המלוכה, היוותה לואנג פרבאנג את העיר המרכזית והחשובה של ממלכת לאוס לאורך מאות שנים. אתריה המופלאים של העיר ממוקמים על חצי אי, בסמוך לאפיקו של נהר המקונג ולצלה של גבעת פוסי. השילוב בין בתי עץ, אשר גגותיהם צבועים זהב, לבין מקדשי האבן הרבים, הוא אשר מקנה ללואנג פרבאנג את החן המופלא שלה.
ללואנג פרבאנג שדה-תעופה בינלאומי. ניתן להגיע לכאן בשייט רומנטי על המקונג מהגבול התאילנדי. כיעד בעל חשיבות כה גדולה הוקמה כאן תשתית משביעת רצון של בתי-מלון ומסעדות וכן של שירותי הדרכה המותאמים גם לתיירות ממוסדת. והרי מסעדה מומלצת במיוחד: L'Elephant.
בין לואנג פרבאנג, הבירה הקדומה, לבין ויאנטיאן, הבירה החדשה, ממוקמת העיר הקטנה ואנג ויאנג - Vang Vieng - בירתם של התרמילאים. מטיילים ותיקים אשר ביקרו במזרח בשנות השבעים והשמונים, יוצפו כאן בסנטימנטים נוסטלגיים, שכן ואנג ויאנג מזכירה את תאילנד של אותם ימים. רחובה המרכזי של העיר הקטנה נראה כשחזור של הקאו-סאן הבנגקוקי של שנות השמונים.
מרבית המטיילים הישראלים עוצרים כאן באמתלה שזוהי חניית ביניים, או שהם מתכננים לערוך באזור מסעות אבובים וקאייקים, או טיולי אופנועים - כל זה אכן נגיש מאד בואנג ויאנג. בפועל, יושבים המטיילים במסעדות הקטנות, שותים ואוכלים, משחקים שש-בש ומספרים ספורים, במשך ימים ארוכים. ואין בכך שום פסול כמובן, שהרי האווירה פסטורלית ונינוחה, והחונים ונחים במקום, עוד ישובו לארצם הגועשת.
במחוז Xieng Khouang, כ-400 ק"מ צפון-מזרחה לויאנטיאן, בנופים קרסטיים של גבעות והרים עטויי צמחיה ירוקה, מצוי מישור הכדים המסתורי. מאות כדים, במשקל המגיע לעתים לאלפי ק"ג לכד, פזורים במרחבים. הכדים, שאין איש יודע בוודאות כיצד הגיעו לכאן ולמה שימשו, עשויים רובם מאבן חול או מאבן שחם.
ראו כתבה נפרדת ונרחבת על בורמה:
בתקופת מלחמת וייטנאם, הפכה לאוס בכלל, והמחוזות הגובלים בוייטנאם בפרט, לזירת קרבות ואדמתה ספגה הפצצות יותר מכל ארץ אחרת. בעוד הקפיטלסטים והקומוניסטים, המלוכנים והמתנגדים להם, מתכתשים בינם לבין עצמם, הפכו בני לאוס האומללים לקורבנות של מלחמת אידאולוגיה, שלמרביתם לא היה בה חלק. כך, עד עצם היום הזה, מישור הכדים שוכן בשטח מצולק, בו עדיין קיימים שרידי פצצות.
דרומית לויאנטיאן, במה שנראה כמו צוואר המדינה, ניכר הנסיון לעורר את לאוס מנחשלותה ולהפוך אותה לארץ מתפתחת. ייתכן שכאשר יסיימו לבנות את הגשר המחבר בין מחוז קמואן, לבין נאקון פנום אשר בתאילנד יחול שיפור משמעותי, אך לעת עתה מדובר רק בשטח מעבר אל הנפות הדרומיות יותר. בשלב זה משמשת העיירה Tha Khaek שבצדו הלאוטי של הגבול, כיעד מעניין עבור תרמילאים.
העיר סוואנקט - Savannaket, ממוקמת על שפת המקונג. מעל הנהר גשר המחבר אותה אל העיר התאיית מוקדאן. סוואנקט היא עיר בעלת צביון אסיאתי טיפוסי עם שרידים קולוניאלים, מהתקופה הצרפתית. אמנם, היא נחשבת לשניה בגודלה במדינה, אך היא פעלתנית בהרבה מעיר הבירה. שימו-לב לסטופה הקדושה: תאט אינג הנג.
מחוז סוואנקט, הוא המאוכלס שבין מחוזות לאוס. בתוך היערות הצפופים ממוקמת שמורת Phou Xang He המשמשת כתחנה מצויינת עבור צפרים חובבים.
הלאה מכאן ודרומה, בואכה הגבול הקמבודי, מורגשת השפעת ממלכת החמהר המפוארת. באזור צ'מפהסאק - Champasak, נרמזת תהילתה של אנגקור תום ושל מקדשי אנגקור. מספר מקדשים בסגנון זהה, פזורים במתחם המקדשים של ואט פו. יופיים של המקדשים, שאף זכו להיכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו, מספק חוויה חשובה, אך במרחק 200 ק"מ, שעבירותם אולי מוטלת בספק, מצוי הדבר האמיתי: העיר סיאם ריפ ומקדשי אנגקור.
ממש בצמוד לגבול הקמבודי, הופך נהר המקונג לסדרת אשדות מרשימים - Pha Pheng, המונעים שייט רציף מלאוס ועד וייטנאם. בין מפלי המים וזרועות הנהר משובצים איים רבים, במה שקרוי Si Phan Don, או בעברית: ארבעת אלפים האיים.