חבל סֶצ'וּאן

סצ’ואן ממוקמת בדרום סין, באמצע הדרך בין החוף המזרחי, לבין הגבול המערבי. זהו אחד המחוזות המאוכלסים ביותר בסין עם 83 מיליון תושבים בקירוב (יוני 2023). המחוז מתפרש על-פני  שטח של 485,000 קמ”ר. אלמלא היו מנתקים את “עיר ההרים” צ’ונְגקִינג מתחום שיפוטו של החבל, הייתה סצ’ואן נחשבת גם היום, למחוז הגדול ביותר במדינה. צ’ונגקינג אגב, נחשבת למטרופולין המתפתח בקצב המהיר ביותר בעולם. סצ’ואן מוקפת הרים ועמקים. ממערב, מתנשאת הרמה הטיבּטית. מדרום, בחבל יונאן, נמצאים מורדותיו של רכס ההימלאיה. מצפון, הרי צ’ינלינג, ואילו ממזרח, הגבעות של מחוז חוּבֵּיי ואפיקו של נהר היאנג-צה. אמנם התיעוש והטכנולוגיה הולכים ומתפשטים גם פה, אבל סצ’ואן היא עדיין אסם התבואה ומחסן האורז עבור מאות מיליוני הסינים. שדות מעובדים פרושים כאן מלוא העין. בראותם את החלקות הירוקות, יוכלו תיירים ותיקים להיזכר בערגה, בתיאורים הפסטורליים של סין הקודמת, כפי שהשתקפו מדפי הספר: “האדמה הטובה”. מעטים המקרים בהיסטוריה המודרנית, בהם שינתה אומה את פניה במידה סוחפת כל-כך, כפי שעושה האימפריה הסינית ב-20 השנים האחרונות. בחלק ניכר מהאזורים במדינה, הבניה המאסיבית באה על חשבון שימור ישובים ואתרים היסטוריים.  דווקא בחבל סצ’ואן, המצוי בלבה של סין, קיים שילוב בין פיתוח מואץ, לבין שמירה על המסורת. בצֶ’נְגְדוּ למשל, למרות שגם היא נכבשת ומתכסה בטון ואלומיניום, ניתן לראות עדיין סמטאות צרות, מבני-עץ נמוכים, שווקים סיניים ובתי-תה ציוריים.

ב-12 במאי 2008, זיעזע רעש-אדמה בעצמה של 7.9 בסולם ריכטר, את המחוז כולו. מוקד הרעש היה בנפת Wenchuan, כ-100 ק”מ צפון מערבית לצ’נגדו. מעל 70,000 איש נספו בעקבות רעידת האדמה, מהקשות שידעה יבשת אסיה במאה השנים האחרונות. שנה מאוחר יותר לא נותר כמעט זכר הנראה לעין, מן האירוע הטראומתי.

לעיר צ’נגדו מטען היסטורי מרשים. מדובר בעיר היחידה בסין, השומרת על שמה המקורי למעלה מאלפיים שנה. צ’נגדו היוותה את תחנת היציאה על “דרך המשי הדרומית”, אשר חיברה את סין, דרך בורמה, תאילנד, הודו והמזרח התיכון, אל העולם המערבי. זה המקום בו הונפק שטר הכסף הראשון בעולם (במאה ה-11). הכינוי הנפוץ שדבק לשמה של צ’נגדו הוא “עיר פרח ההיבּיסקוס”, אם כי הפירוש המילולי לשם, צריך להיות: “עיר ההצלחה”. כיום, משמשת העיר מרכז תעשייתי וכלכלי רב עצמה, הן לשוק המקומי והן לשוק הבינלאומי. צ’נגדו נודעת כבירת הרפואה הסינית המסורתית וכמרכז של צמחי מרפא. רבים באים להשתלם בתחומים הנוגעים לנושאים אלו, בקליניקות ובמוסדות המקומיים.

שדה-התעופה הבינלאומי ‘שוּאַנְגלִיו‘ שוכן כ- 15 ק”מ דרום מערבית לעיר. השדה מחובר בטיסות ישירות, אל הערים הגדולות בסין, וכן לבנגקוק ולהונג-קונג. טיסה לבירה בייג’ין, תימשך כשעתיים. בתוך צ’נגדו עצמה, נעות מוניות המופעלות באמצעות האפליקציות המוכרות. ככלל, בסין כדאי להפעיל את האפליקציה של ‘אוּבֶּר’. צ’נגדו משמשת כצומת מרכזי בין צפון ומזרח סין, לבין הדרום והמערב. מספר תחנות אוטובוס גדולות מפוזרות בעיר. לתחנת הרכבת המקומית חשיבות הולכת וגדלה, בעקבות פתיחת הקו האולטרה מודרני שמחבר את בּייג’ין לטיבט.

מקדש Wuhou, לזכרו של שר צבא מימי “שלושת הממלכות”, הוא אחד האתרים המעניינים של צ’נגדו. המקדש שוכן בפארק יפה, ובו עצי בּונסאי. בסמוך למקדש נמצא רחוב ג’ינלי הבנוי בסגנון האופייני לרחובות מימי שושלת מינג. הרחוב העתיק משמר את אותו ניחוח רומנטי אליו כמהים רבים מן התיירים. המקדש הבודהיסטי Wenshu, עם בית-התה העתיק והמסעדה הצמחונית המצויינת, צפוף במבקרים, ואפוף ריח קטורת. מוקדי עניין נוספים בעיר: מעונו של המשורר דופו, מוזיאון האוניברסיטה של סצ’ואן והמקדש הטאואיסטי צ’ינג-יאנג. שני אתרים מצויים ממש בסמוך למוקד רעידת האדמה של מאי 2008: מערכת ההשקיה הקדומה ויוצאת-הדופן, במרחק של שעה וחצי נסיעה ממרכז העיר, וכן הר צ’ינגצ’נג, שפיסגתו הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה של 1,600 מ’ מעל פני-הים, והוא בעל עניין מוגבל לאנשים ללא זיקה לטאואיזם.

וכמובן, אי-אפשר לדבר על סצ’ואן מבלי להזכיר את דובי הפנדה. לאהבתם של הסינים את הפנדות, אין גבול. ניתן לבקר בגן החיות העירוני, שם כלואות מספר פנדות בכלובים, אך עדיף לבקר בתחנת המחקר והטיפוח של הפנדות הגדולות, הממוקם באחד הפרוורים הצפוניים של צ’נגדו. שמורת וולונג מאפשרת תצפית אותנטית אף יותר על החיות החמודות, אבל צריך להיות משוגע לדבר, כדי לטרוח ולהרחיק 120 ק”מ, צפון מערבית לצ’נגדו, לאחד המקומות העמוסים בתיירים מקומיים.

לאלו מבין התיירים, אשר מקדישים ימים ספורים בלבד לטיול בחבל סצ’ואן, יהוו העיר לֵשַאן והר אֵמֵאי, בשילוב עם צ’נגדו, יעדי מפתח לסיור קצר ואטרקטיבי.  הנסיעה ללשאן מצ’נגדו, נמשכת שעתיים. כאן, על מזלג של שלושה נהרות, חצוב בצלע ההר, מצוי פסל בודהה Da Fo, הגדול בעולם מסוגו. העבודות על הפסל בוצעו במשך תשעים שנה, במהלך המאה ה-9, בידי נזירים בודהיסטים. גובהו של הפסל: 71 מטר. הבודהה הענק יושב כאשר ידיו על ברכיו, עפעפיו הנפולים משווים לו מראה רדום משהו, והוא משקיף באדישות מסויימת על רבבות האנשים המטפסים במדריגות לכיוון ראשו.  התצפית היפה לעברו של הפסל, מתבצעת בשייט למרגלותיו. מעט מערבה מלשאן, מתנשא הר אמאי הקדוש. פירוש השם הסיני אמאישאן הינו: “הר הגבות העדינות”. בנוסף למנזרים הרבים הפזורים כאן, ובנוסף לנופים היפים הנשקפים מנקודות התצפית, הר אמאי עשיר בעולם החי והצומח שלו. מטיילים שיטפסו בשביל עם עולי-הרגל הסינים, ייתקלו בכנופיות של קופים. המפונקים יוכלו לעלות להר, באמצעות רכבל.

העיר זִיגוֹנְג מוקפת מרבצי מלח. היא יושבת בקירבת דרך המלך, המחברת בין צ’נגדו לבין צ’ונגקינג. זיגונג מפורסמת בסין כולה, בזכות המפעלים לייצור מלח. אבל העניין התיירותי בה, נובע מן האתר הפרה-היסטורי אשר במבואותיה. בישוב עצמו כדאי לבקר במוזיאון הדינוזאורים. הלאה ומזרחה – אמנם כבר תחת חסותה של צ’ונגקינג – שוכן אתר התבליטים של דָאזוּ. מדובר במקבץ מעורר השתאות של פסלים בּודהיסטים וטאואיסטים הפרושים בתוך עמק בּאודינג. האתר הוכרז על-ידי אירגון אונסקו, כאתר מורשת עולמית. דרומית לזיגונג, בעיר Yibin, קיים שדה-תעופה קטן, ממנו מתבצעות טיסות ישירות לשנחאי. ועוד דרומה, מומלץ לבקר ביער הבמבוק, המפתיע ביופיו. הסינים מכנים את המקום “ים הבמבוק”. 

‘אגם לוּגו‘ מהווה יעד פופולארי בקרב התרמילאים. האגם גובל בחבל יונאן והוא ממוקם 260 ק”מ צפונית-מזרחית לליג’יאנג האגדית, במחוז העצמאי נינלינג. מרבית תושבי המקום, הם בני שבט המוסו. ריחוקו של האתר מן הציוויליזציה המתועשת, הותיר אותו טהור וצלול, נקי מהשפעות רעות, ובעל הוד קדומים. יש להגיע תחילה לשִׁיצַ’אנְג ברכבת, או בטיסה, ומשם להמשיך באוטובוס לאגם. שיצ’אנג ידועה בזכות תחנת החלל שלה.

שתי שמורות-טבע מופלאות מפארות את צפונה של סצ’ואן. האחת ג’יוזייגו, השניה הואנג-לונג. באוגוסט 2017 התרחשה באזור רעידת אדמה בעצמה של 7 בסולם ריכטר. ההגעה לאזור זה כרוכה בנסיעה ממושכת בת שעות ארוכות, כאשר הכביש מצ’נגדו עולה צפונה לאורך ערוץ נהר המין. ניתן לטוס לשדה-התעופה המקומי מצ’נגדו, צ’ונגקינג ושיאן. בקרוב אמור להיפתח קו רכבת מהירה, מצ’נגדו היישר אל הכניסה לשמורת ג’יוזייגו.

יופיו הבלתי ניתן לערעור של עמק ג’יוזייגו, על אגמיו, המפלים שבו, והיערות העבותים, נהנה מהילת הניתוק והראשוניות שחשו עד לפני שנים אחדות, הזרים הבודדים שהגיעו אליו. ככל פיסת אדמה בה פיזר האל הטוב נופים בצבע טורקיז בוהק, מעורבב בירוק דשן על צוקי-פרא, כך גם פה, בצפון סצ’ואן, נעתקת הנשימה. בשל גובהה של ג’יוזייגו, החורפים כאן קרים במיוחד ואינם מתאימים לביקור. מאידך, בקיץ יורד גשם. חודשים מאי-יוני וחודש אוקטובר, נוחים לטיול, יותר מאשר חודשים אחרים. שמורת הואנג-לונג מעט פחות זוהרת מאחותה הבכירה, אבל היא מיוחדת בבריכות המים הטבעיות שלה, וכן מתהלכים בה דובי פּנדה, לפי השמועה לכל הפחות.

מסע על-גבי סוסים בסונגפּן, עשוי לגוון את הטיול. רבים מהצעירים משלבים את הביקור בשמורות, עם עצירה בסונגפּן, בדרכם חזרה לצ’נגדו. תושבי המחוז הם טיבטנים ברובם. העיר הקטנה מיצתה כנראה את ימיה כמרכז של רועי עדרים וסוחרים קטנים, והיא ממצבת את עצמה כיעד תיירותי לשוחרי טבע. מסעדות ומלונות חדשים, צצים מדי שנה, כדי לשרת את המערביים הפוקדים את המקום.

בחלקה המערבי של סצ’ואן, ארץ הררית נידחת, דלילת אוכלוסין, עתירה בנופי-פרא. לאורך ערוץ נהר יאלונג, אחד היובלים של היאנג-צה, שוכנים מספר ישובים קטנים שההגעה אליהם מיועדת להרפתקנים. עיקר העניין בעמק יאלונג, מצוי בחלקו הצפוני יותר, בואכה טיבּט. מן העיר גנצי, השוכנת בעמק, מרחק הנסיעה עד Derge, בכביש המוביל לג’וֹמְדָה ו-Qamdo הוא כשמונה שעות. במהלך הנסיעה חולפים על-פני פס בגובה של 6,000 (!) מ’. דֶרְגֶה, מלבד היותה מרכז רוחני חשוב, המאכלס בית דפוס עתיק לכתבי הקודש הטיבטנים, היא גם תחנת יציאה לטרקים באזור. אחד הטרקים הנהדרים של מערב סין, מוביל מדרגה אל המנזרים של פאפלונג ודזונגסאר. משך ההליכה, כארבעה ימים.

מערבה לאמאישאן, מתבלטת פיסגת ‘הר גוֹנְגָה‘. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בסצ’ואן (7,550 מ’ מעל פני-הים). מספר מסלולים עולים אל ההר ואל הקרחונים. מנזר גנגקר גונפה, סמוך ל”בּייס-קמפּ”, יפריד בין מטיילים מן השורה, שזו תהיה להם נקודת הסיום, לבין מטפסים מקצוענים. למרגלות ההר שני ישובים קטנים: Mo Xi ו-Sha De. אגב, כמו במקרים רבים נוספים, גם להר גונגה, כפי שהוא קרוי בפי הסינים, שם טיבטי, השגור בפי המקומיים: ‘מִינְיָה גַנְגקַר’. העיר הגדולה בנפה היא קנג-דינג, ממנה מובילה “הדרך הדרומית” לטיבט, עם תחנות הכרחיות בלִיטַנְג ובבטנג. מקנג-דינג ומערבה, מסתיים אזור אגן סצ’ואן, נפתח הפצע הטיבטי, ומתחילה ממלכת Kham. מבין הישובים הפזורים על הדרך, בָּאטָאנְג היא התחנה המועדפת ליום מנוחה נוסף, מעבר לחנית הלילה, הבלתי נמנעת. הדרך הדרומית מתפצלת במַרְקָאם ויורדת דרומה אל דצ’ין וז’ונגדיאן, הלא היא “ארץ השנגרי-לה”, עטורת הקסם.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.