מדינת אוריסה שוכנת במזרח הודו, לחופו של מפרץ בנגל, במחוזות בהם השמש קרובה לאדמה. זהו חבל ארץ שמרבית תושביו עוסקים בחקלאות ובדיג, וחיים בצניעות מופלגת, בכפרים קטנים. אוריסה, שאפילו שמה של עיר הבירה שלה: בּוּבַּנְשׁוואָר, אינו מוכר למרבית הישראלים, רחוקה ממוקדי התיירות והכלכלה ונדמה שזהו אזור שכוח-אל, אם-כי לא שכוח-אלים…ואכן אוריסה מצטיינת במספר אתרי-מקדשים מופלאים ובמרכזי-דת הינדיים, בעלי חשיבות גדולה. אוריסה היא מדינה המאוכלסת בצפיפות. חיים בה 42 מיליון תושבים. היא גם אחת המדינות האחרונות בהודו, בהן מתגוררים אנשי שבטים שזיקתם לציביליזציה המודרנית, קלושה למדי. בסוף שנת 2011, שונה שמה של אוריסה ומאז היא נקראת באופן רשמי: אודישה.

לבּוּבַּנְשׁוואָר, הנמצאת 480 ק”מ דרום-מערבית לכּלכּותָה,  שדה-תעופה קטן המקשר אותה לערים הגדולות בהודו והיא גם מהווה צומת מרכזי על קווי הרכבת המהירים מכלכותה למדרס ולבנגלור. מטיילים צעירים וחסכנים הנעים במרחבי המזרח באוטובוסים המקומיים העצלים, ימצאו את התחנה המרכזית של העיר כחמישה ק”מ מן המרכז. שמה של התחנה בָּארָמוּנְדָה. עם כל נידחותה של בּוּבַּנְשׁוואָר, היא מונה יותר תושבים מאלו החיים בתל-אביב ובבאר-שבע גם יחד. העיר מחולקת לשני חלקים עיקריים, זה העתיק, בו מרוכזים המקדשים ושרידים של ערי העבר המפוארות,  וזה החדש, שבו שוכנים מבני השלטון, בתי-המלון והמסעדות וכן תחנת-הרכבת החשובה. מלבד הינדי ואנגלית, השפות המדוברות בכל רחבי הודו, כאן מדברים גם את השפה הייחודית לאוריסה: שפת האוֹרִיָה.

קומפלקס המקדשים של לִינְגָארז’, מהווה את גולת הכותרת של הביקור בבּוּבַּנְשׁוואָר, אשר מכונה בפי ההודים: “עיר המקדשים”. המקדש המרכזי מוקדש לאל שיווה והוא נבנה במאה ה-11 בסגנון אופייני לאזור, עם המגדל המעוצב שלו המתנשא לגובה של 55 מטר ועם קירות חיצוניים עליהם מגולפים פסלי-האלים ביד אומן ובחן רב. בשל היותו מקום תפילה פעיל, אין למבקרים שאינם בני-הדת ההינדית אפשרות כניסה אל ההיכל הפנימי. הקומפלקס מונה עוד כ-150 מבנים קטנים יותר, חלקם יפים להפליא.  מקדשי לינגארז’ נחשבים מופת הארכיטקטורה של מדינת קלינגה ההיסטורית. קלינגה הוא שמה הקדום של אוריסה המודרנית.

לעומת מקדשי לינגארז’ אדירי התהילה, מקדש מוּקְטשוָואר, מצטיין דווקא במימדיו הצנועים והוא ידוע גם בזכות שער-כניסה ולו קשת אבן אמנותית הנתמכת בידי שני עמודים. מקדשים מעניינם נוספים בעיר הם רָאגָ’הרָאנִי, צ’יטרהקאריני – Chitrakarini, פּארסוּמסוָואר מן המאה השביעית, ואולי המעניין שמבין המקדשים הפחות-ידועים, הוא וייטאל – Vaital.

מעט מערבה מבּוּבַּנְשׁוואָר נמצאות שתי גבעות ובהן המערות של  אוּדַאייגִירִי וקַנְדָהגִירִי. המערות נחצבו בסלע על-ידי המלך קארוולה ושימשו כמקום מגוריהם של נזירים בני הדת הג’אינית. בקוֹנָרָק נמצא מקדש-השמש המונומנטלי, שהוא בלא ספק אחד מאתרי-החובה של מזרח הודו. מבנה המקדש קרס אל תוך חול הים עליו הוא בנוי ונותרו במקום רק חורבות, אך בעבר היה מקדש-השמש גדול ובולט עד כדי כך שיורדי הים שהתקרבו אל החוף, השתמשו בו כנקודת-ציון כאילו היה זה מגדלור ואף העניקו לו את הכינוי “הפגודה השחורה”. המקדש נבנה במקורו בצורת מרכבה והוקדש לאל השמש סוּרְיָה שבאותה תקופה, במאה ה-13, נחשב לאחד האלים החשובים בממלכה. העיצוב הארכיטקטוני המופלא, הפיסול והגילוף באבן הפכו את המקדש ליצירה נהדרת שאף הוגדרה על-ידי המשורר ההודי טאגור: “פואטיקה של האבן”. מבין שפע הפסלים בולטים גלגלי האבן המייצגים את מחזור הזמן ונחשבים לסמל של מקדש-השמש. גלגל כזה מופיע אגב, גם במרכזו של דגל הודו.

פּוּרִי נחשבת ליעד התיירותי והמוכר ביותר של מדינת אוריסה. מלבד היותה מוקד עליה-לרגל עבור צליינים הינדים, היא גם נהנית מרצועת חוף רחבה הצופה מזרחה ומעניקה לשוהים במקום, מראות זריחה מרהיבים. בשנים האחרונות, בנוסף על התיירים המערביים, מציפים את חופי פורי גם עשירי קולקטה ומערב-בנגל. הים כאן סוער ובלתי צפוי ומטיילים הכמהים לאקזוטיקה כמו זו של חופי גואה או קראלה, עלולים להתאכזב.

מקדש ג’גנאט – Jagannath, הוא המקום הקדוש, אחד מבין ארבעה הפזורים על-פי רוחות השמים (Dhamas), אליו נוהרים המאמינים. זהו מבנה גדול שגם אליו הכניסה אסורה לנו – ולכן כדי להתרשם ממנו ניתן לטפס אל גג בניין-הספריה הנמצא ממול. אם איתרע מזלו של מישהו ומסיבה בלתי ברורה הוא נקלע לפורי באמצע הקיץ, בימים החמים והלחים ביותר של השנה, הוא יכול לכל הפחות ליהנות מפסטיבל המרכבה (Rath Jatra), הנמשך שלושה שבועות רצופים והוא אחד הפסטיבלים הצבעוניים של הודו.

אגם צִ’ילְקָה הוא בעצם לגונה מלוחה הסכורה על-ידי שונית חול והוא נמצא במרחק שעתיים נסיעה מפּוּרִי. כדאי להגיע לכפר סָטָאפָּדָה וממנו לצאת לשייט בלגונה שצמחייתה עשירה ועשרות זנים של צפורים מקוננות בה. במהלך השייט תעגון הספינה מדי פעם לחופו של אי קטן ואז צפויים לצוץ משום-מקום דייגים מקומיים ולהציע את דגתם למאכל. הצעה מפתה מחד ומסכנת בריאות מאידך. מטיילים המעוניינים גם ללון בסביבות האגם – בניגוד לאלו המגיחים עם בוקר מפורי ושבים אליה בלילה – ימצאו אכסניות בישוב בָּרָקוּל. באזור זה אתר נופש בשם גוֹפַּלְפּוּר-אוֹן-סִי, לשפתו של הים והוא מהווה תחליף צנוע לחופים העמוסים של פורי.

העיר קוטאק – Cuttack ידעה ימים מפוארים יותר עת שימשה כבירת החבל. היא יושבת בסמוך לאפיק הנהר החשוב מהאנדי, כ-30 ק”מ מבּוּבַּנְשׁוואָר ושרידי האתרים העתיקים כמו גם מספר מקדשים שעומדים עדיין על תלם, הם בעלי עניין מצומצם למי שאין לו זיקה אקדמאית להיסטוריה ולארכיאולוגיה של מדינת אוריסה.

מעבר לאתרים המוזכרים כאן למעלה אוריסה מציעה גם מסלולי טיול אל שמורות-הטבע בצפון ובמערב וכן אפשרות לבקר אצל בני השבטים בדרום המדינה. לחלק ניכר מסיורים אלו יש להצטייד באישורים מיוחדים, שבהיעדרם, אין אפשרות לבצע את הנסיעה לאותם מקומות. בצפון המדינה, בשטח מיוער והררי, פרושה שמורת סימליפּל – Simlipal, אחת משמורות הטבע הוותיקות של הודו, בתחומיה משוטטים בין-היתר פּילים, בּיזונים, נמרים בּנגלים וטיגריסים. הכניסה הנוחה ביותר לשמורה היא דרך פִּיטָבָּטָה הנמצאת כ-20 ק”מ מהישוב בָּארִיפָּדָה. התנועה בשבילי סימפּליפּל מתבצעת בג’יפּים. לא הרחק מהשמורה אפשר לסור גם אל צַ’אנְדִיפּוּר, כשאת שני היעדים האלו משרתת אותה תחנת רכבת: זו של בּאלסור – Balasore. בצ’אנדיפור מספר מלונות פשוטים ועיקר העניין פה בגאות ובשפל של הים שלעתים נסוג מספר קילומטרים מקו החוף.

דרומה מכאן, לאורך החוף, בחזרה לכיוון פּוּרִי, ליד הישוב הקטן רַטְנָגִירִי כדאי לבקר בשמורת בִּיטַרְקָאנִיקָה, בה ניתן לצפות בתנינים, אך האטרקציה הגדולה של המקום מתבטאת בדמותם של הצבים הענקיים שניווטו את דרכם למפרץ בנגל מדרום-אמריקה הרחוקה. שמורה נוספת שחובבי-טבע ישמחו לכלול במסלול הטיול שלהם היא טיקרפארה – Tikarapara המכוסה ביערות עבותים, שם אפיק הנהר חורץ ערוץ מפותל בתוך הגבעות. בנופים הדראמטיים של טיקרפארה, ימצאו מחפשי-האתגרים, פעילויות מגוונות שיתאימו לרוחם האיתנה.

באזור היערות של דרום-מערב אוריסה, חיים מיליוני אנשי-שבטים בתנאים שלא השתנו בהרבה מאז ימי-קדם. הקידמה באה פה לידי ביטוי במעבר איטי והדרגתי מפעילות ציד לעיסוק בסיסי ביותר בחקלאות. אורח-החיים המרתק וניתוקם של האנשים מן התרבות ההינדית המפותחת, יוצר קונפילקט שקשה לגשר עליו. התאווה המובנת של מטיילים סקרנים לפגוש את בני המקום, רצוי לה שתהיה מרוסנת עד אשר נושא האישורים ובניית המסלול יוסדרו באופן מוחלט.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.