נכתב בסיועה של רחל בית-אריה.

שיאחה היא עיירה בת כעשרים אלף תושבים היושבת בתוך עמק צר, בגובה של כשלושת אלפים מטרים מעל פני הים, בדרום  מחוז גאנסו המדברי למחצה, הנחשב לאחד המחוזות הנידחים והעניים בסין. העיירה היא מרכז רוחני חשוב לטיבטים, בזכות ‘מנזר לַאבְּרַאנְג’ בן שלש מאות השנה, שממוקם בקצה המזרחי שלה. זהו אחד מששת המנזרים הגדולים של כת הגלוקפּה, “המצנפות הצהובות”, ומשמש כמקום משכנו של ג’אמויאנג: “הבודהה החי”, המייצג את שרשרת גלגולי הנשמות השלישית בחשיבותה בבודהיזם הטיבּטי (ראשונים בהיררכיה הם כמובן ה’דאלאי לאמה’ וה’פאנצ’ן לאמה’). המנזר נפגע קשות בתקופת “מהפכת התרבות”, שופץ ונפתח מחדש בשנות השמונים, וכיום שוב חיים בו למעלה מאלף נזירים. המספר תופח לשלושת אלפים בזכות נזירים המגיעים לפה לתקופות לימוד קצרות, ממנזרים קטנים יותר שפזורים בכל מזרח טיבּט. מפתיע לגלות בין הנזירים, סינים רבים שנשבו בקסמי הגרסה הטיבּטית של הבּודהיזם.

מנזר לאבּראנג והישוב שיאחה מהווים מוקד משיכה לעולי רגל מכל רחבי טיבּט ההיסטורית ובעיקר לנוודים מאדמות המרעה של מזרח טיבּט, אזור המחולק כיום בין המחוזות הסיניים גאנסו, צ’ינחאי וסצ’ואן. שיאחה מושכת גם לא מעט תיירים מערביים שמחפשים חוויה אותנטית ומגלים כאן גם אווירת שוק צבעונית ושובת לב: חנויות המזכרות הקטנות, המסחר הער בעורות כבש, כובעי הפרווה, הסנדלרים ומוכרי הפופקורן ברחוב.

ה”קוֹרָה”, אותו מסלול הקפה סביב אתרים טיבטים קדושים, ליד לאבּראנג, הומה אדם משעות הבוקר המוקדמות ועד אחרי השקיעה. זהו מסלול באורך שלושה קילומטר שלכל ארכו גלגלי תפילה גדולים. נשים באות בימים, ילדים קטנים, רועי יאק קשוחים שסכין משתלשלת מחגורתם, נזירים ונזירות, וגם בעלי מום שעושים את הדרך במאמץ רב, כולם משלימים את המסלול, לא מחמיצים סיבוב של אף אחד מ- 1174 גלגלי התפילה שלאורך ה”קורה”. 

מספר מאמינים אדוקים במיוחד, עושים את הדרך לפי מנהג הקיאנגצ’אנג: יורדים אל האדמה, נשכבים על הבטן כשהידיים מושטות קדימה, גוררים את הרגליים אל הידיים, קמים ומשתטחים שוב. כך, לכל אורך ההקפה. הם עוטים סינר ארוך ועבה, להגן על הבגדים מאבק ולשמור על הגוף מאבנים חדות. אל שתי כפות הידיים מחוברים דיקטים קטנים, למנוע פציעה. כשרואים אותם, אי  אפשר שלא לתהות על עצמת האמונה.

בשש ושלושים בבוקר, באחד מחודשי האביב, שיאחה שרויה עדיין בחושך מוחלט והקור מקפיא. אבל מנזר לאבּראנג מתעורר אל תפילת שחרית.  שבילי המנזר שוממים ומכוסים שכבה דקה של קרח. פה ושם נראית דמות בגלימה אדומה ממהרת אל אולם ההתכנסות. האוויר מתמלא בצלילים של גונג ושל דונצ’ן, חצוצרה מסורתית בעלת צליל המזכיר תקיעת שופר. זו מוזיקת הקָארָאגנֶה ששימשה בעבר כקריאת קרב, בימים בהם כל מנזר טיבטי גדול החזיק צבא מצומצם של נזירים לוחמים. אותו לחן עצמו מעורר היום את הנזירים להילחם בקורי השינה ובקור, ולהתכנס לתפילת הבוקר.

בכניסה לבניין המכללה לרפואה, מוטלים עשרות זוגות מגפיים מרופדים. פנים האולם אפלולי ומדיף ריח חמאת יאק. כמאה נזירים יושבים בשיכול רגליים יחפות על שורות הכריות שלרוחב האולם, ממלמלים מנטרות בקצב אחיד ומונוטוני. התפילה נקטעת מדי פעם במחיאות כפיים קצובות, ומתחדשת מיד בקצב שונה. הלָאמוֹת, מורי הדת, חבושים מצנפות צהובות מרשימות ועטופים גלימות כבדות ומרובות קפלים. הם עומדים בצדי האולם רוב זמן התפילה, פוקחים עין על התלמידים. נזירים אחרים סובבים את האולם, מדליקים נרות עשויים חמאת יאק. אחד מבעלי המצנפות מקיש על הרצפה במקל אדום עטור בדים מודפסים. הנזירים נעים לקצב הנקישות ומגבירים את קול המלמול. מספר צעירים חומקים ברגליים יחפות אל הקור בחוץ וחוזרים כשבידיהם קנקני נחושת ובהם תה המיועד למתפללים. הניגון נקטע בקולות גמיעה רמים, כשהמוזגים עוברים בין חבריהם. ספלי חמר נשלפים מתוך קפלי הגלימות, והמשקה המעורר נמזג בלווית חיוך. לתנועת-יד של הלאמה, הקנקנים מסולקים הצידה והתפילה ממשיכה.

בשמונה בבוקר ה”קורה” כבר פעילה. עשרות עולי-רגל עוברים אותה בצעד מהיר, תמיד בכיוון השעון. גלגלי התפילה חורקים שוב ושוב. גברת קשישה עטופה בצ’ובה, גלימה ארוכה מעור כבש, כורעת ברך לפני שער המנזר. ההרים במערב קרחים וצהובים, ומעליהם שלושת-רבעי ירח בוהק. במזרח, רחובה הראשי של שיאחה מתחיל להתעורר. מעליו הרים מכוסי עצי מחט, ועוד למעלה, מציצות קרני שמש ראשונות. המיתאר המטושטש של ההרים לובש צורה והאור חושף שלג שהצטבר על המדרונות.

אבל מאחורי הנוף המהפנט וטקסי המנזר המרתקים, מסתתרת מציאות מורכבת, מרה וכואבת לפעמים. קאלסאן, נזיר שנמצא כאן בגלות זמנית מהמנזר שלו בסצ’ואן, חושף בפניי מעט מהאמת הזו. אנחנו יושבים בחדר השכור שלו. החדר דל וספרטני, מוסק בחומר הבערה הזול שבנמצא: גללי כבשים. קאלסאן מוגן מפני החורף האכזרי של גאנסו, רק בגלימת נזירים עשויה כותנה דקה ומתחתיה סוודר מתפורר. ליד התנור מונחים שק של שעורה טחונה וכוס של חמאת יאק. אלה משמשים להכנת הטזאמפה שהוא המזון היחיד עבור רבים מאנשי שיאחה.

קאלסאן מספר לי על בני משפחתו, נוודים מצפון סצ’ואן, (איזור קאם שבמורדות המזרחיים של הרמה הטיבטית). הוא משתמש במילים מוכרות, המזכירות סיפורים של עם אחר, בתקופות אחרות. על מטמון קטן של זהב ויהלומים, על דוד שהחביא את האוצר באדמה ועל חיילים סינים שבאמצעות מכות ואיומים אילצו את בני המשפחה לחשוף את המחבוא. הוא מספר על סבו ועל עוד קרובים ושכנים, שנהרגו בתקופת המרד הטיבּטי של 1959 . על רבים שהוכו ונאסרו כאשר העזו לדבר טיבּטית בנוכחות המשמרות האדומים, בתקופת מהפכת התרבות, בשנות הששים. סבתו של קאלסאן מפוחדת עד עתה ומתחבאת למראה עוברי אורח סיניים.

הדיכוי קיים גם היום, יותר משלושים שנה לאחר שהטיבּטים הורשו לחדש את פולחן הדת. כמעט הכל בשיאחה יודעים לספר על קרוב או מכר שנשלח לשנות מאסר ארוכות בעוון החזקת תמונה של ה’דאלאי לאמה’, על נזירים שהוכו ועונו ועל רבים שברחו אל מרכזי התרבות הטיבּטית בהודו.

שיאחה שמשתרעת על צלעות ההרים משני צדי הרחוב עדיין בנויה רובה ככולה בתי עץ, או בתי לבנים חשופות, או בתי בוץ קטנים. התושבים הם תערובת של טיבּטים ובני חווי, צאצאי סוחרים מוסלמים שהתיישבו בסין, כך שמול עמודי העץ העטורים דגלי תפילה בּודהיסטיים, אפשר לראות צריח ובראשו חצי הסהר. ילדים משחקים בסמטאות צרות ומטונפות, לבושים בליל משונה של צ’ובות, כיפות מוסלמיות לבנות ובגדים סיניים קרועים. רוב התושבים מתפרנסים ממסחר. בפאתי העיירה נראים משקים חקלאיים קטנים, בדרך כלל עם יאק אחד ומספר חזירים.

מחוץ לישוב פרושים שטחי מרעה נרחבים שבהם עדיין חיות משפחות רבות של נוודים ושל מגדלי צאן, על סוסיהם והיאקים שלהם. הנוודים הם בּודהיסטים אדוקים אף יותר מאנשי העיירה, ואפשר לראות כאן דגלי תפילה, אגודות זרדים וטורצ’נים (מקדשים קטנים).

ערב יורד על מחוז גאנסו. דמות יחידה עטופה גלימה בצבע אדום יין, מכה בגונג מעל הגג. למטה, בחצר, יושבים כמאה וחמישים נזירים בשלוש שורות ארוכות. לפני כל אחד מהם מונחת מצנפת צהובה משולשת. שוב עולה המהום מונוטוני מבין השורות הצפופות. מהשער מגיעים עוד ועוד נזירים שמצטרפים, עד שהחצר מלאה כדי מחציתה בדמויות אדומות כהות ההולכות ומיטשטשות ככל שאור הדמדומים דועך.